בגיל 27 היא אובחנה כחולה בטרשת נפוצה
בגיל 29.5 היא נישאה לגבר שאהב אותה וקיבל אותה למרות המחלה.
במהלך השנים , למרות מה שהרופאים אמרו וכנגד כל הסיכויים
היא הביאה לעולם 2 ילדים בריאים ושלמים!
היום היא בת 43
הבת שלה כמעט בת 12 והבן כמעט בר מצווה.
במהלך השנים היא עברה אינסוף טיפולים קונבנציונליים
וניסיוניים כולל השתתפות במחקר של תאי גזע.
לפני מס' חודשים היא ביקשה להצטרף ל"מסר על הבוקר"
ולפני כשבועיים לערך היא שיתפה אותי בהודעה כתובה
על מצבה...ועל כמה היא רוצה לפגוש אותי.
יחד עם זאת היא כתבה שקשה לה להתנייד והאם
יש מצב שאגיע לביתה בחולון.
למרות שאני לא נוהגת לעשות זאת, הפעם ידעתי
שאני הולכת לחרוג ממנהגי ומיד אמרתי כן!
אתמול בערב נסעתי אליה וישבנו יחד למעלה משעתיים
פגשתי אישה מדהימה ונפלאה!! מלאה ברצון לחיות ולנצח!
היא מתניידת בתוך ביתה ובכלל בקלנועית קטנה וחמודה :)
שמאפשרת לה לזוז ממקום למקום.
יש ימים שהיא לא ממש מצליחה לקום מהמיטה
ויש ימים כמו ביום שני השבוע
שהבן שלה הופיע בבית הספר
ולמרות שהמקום לא היה נגיש לנכים
היא החליטה שלא משנה מה...היא מגיעה לראות את ההופעה!
במקום היו 10 מדרגות ולקח לה כמעט שעה
לרדת אותן... ואיך היא אמרה לי?
גם אם הייתי צריכה להגיע במסוק, הייתי עושה זאת!!
בנוסף, היא שיתפה אותי שקיבלה החלטה לא פשוטה ונפרדה
מבעלה לפני כ - 10 חודשים כי הבינה שזה לא זה יותר.
ולמרות הפחדים והקושי בהתנהלות היומיומית
היא יודעת שהיא חייבת את זה לעצמה.
במהלך השיחה היא סיפרה שבשנה האחרונה היא נחשפה
לטיפולי רייקי ובכלל לעולם הרוחני...
דבר שהיה רחוק ממנה שנות אור
וכשהמטפל אמר לה: שהיא הזמינה את המחלה הזו לחיים שלה
היא כעסה עליו נורא!! היא לא הייתה מוכנה לשמוע...
עם הזמן, כשהתבוננה פנימה הבינה....
שבמהלך השנים שקדמו לאבחון היא מעולם לא נחה..
לא נתנה זמן לעצמה..ובעקבות המחלה היא בעצם
נאלצה לנוח ולהתחיל לחיות בקצב אחר...
אחד הדברים שעבדנו עליהם הפגישה
היה המקום של לקבל את המצב...
לא מתוך חידלון...אלא מתוך הבנה שזו המציאות כרגע
ושהכל זמני בעולם!! ויכול להשתנות....
ורק מתוך קבלה עצמית וקבלת המתרחש בחיינו
אנחנו יכולים לצמוח לשלב הבא.
מתוך המלחמה וההתנגדות...
נולדת רק עוד מלחמה שמתישה אותנו.
דיברנו על החשיבות של "לומר תודה" על מה שיש!
ובמיוחד על מה שאין.... (טוב, עם זה עוד היה לה קצת קשה) :)
דבר אחרון שחשוב לי לומר לכם:
היא שתפה אותי שכשהיא רואה שאני כותבת על כל מיני
פעילויות שאני עושה היא מתעלמת כי היא מתארת לעצמה
שהמקום לא נגיש לנכים (מתוך ניסיון מר וכואב שהיה לה בעבר)
אמרתי לה שאין מצב שאני עושה פעילות במקום שהוא לא נגיש..
אני מאוד רגישה לנושא הזה.
וכאן אני קוראת לכל הקולגות שלי
ולכל מי שעושה סדנאות והרצאות!
שימו לב שהמקום נגיש לנכים!! גם הם רוצים לקחת חלק.
הרגשתי שאני רוצה לשתף אתכם בסיפור הזה...
כי אני יצאתי מהפגישה
מלאת הוקרת תודה!!
על מה שיש וקיים בחיי
על הזכות לעשות את מה שאני עושה
על הזכות לעזור לאנשים למצוא נקודות אור בחייהם
ועל הזכות לפגוש אנשים מעוררי השראה!