היא אמרה שהיא כבר רואה את ההתקדמות שלה,
אפילו אם היא מתרחשת בצעדים קטנים...
"אני כבר מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה...
אבל יש בי מעין דחף
לעצור...
ללכת אחורה...
למקומות האפלים והחשוכים של חיי...
שאלתי: למה?
כי שם אני יודעת כיצד להתמודד...
זה מקום מוכר ולא זר...
כי בחושך אפשר לעצום עיניים ולברוח"
אבל האור, היא אמרה:
"הוא חזק מידי...
הוא מסנוור כמו פנס ענק
לתוך העיניים וזה מפחיד...
כי אני לא יודעת מה מחכה לי שם באור..."
ואני הקשבתי...
שיקפתי...
ושאלתי אותה בשקט:
אז במה את בוחרת?